עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

חברים
IM AL
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
ארכיון
רומא
06/10/2018 23:28
flower
רומא
עם האפרוחית שלי.
כיף.
אבל אני מתחילה להבין שאני רוצה שוב זוגיות. אחרי כל השנים שנהנית מהחופש מאז  גירושי.
רוצה מישהו כמוני. שלא מתבייש בהיחלשות של הגוף. שנהנה מהתחדדות השכל והתובנות. מההבנה שחברות אמיתית חשובה יותר מסקס (לא אומרת שלא חשוב. אבל ממש כבר לא הכי חשוב). החיבוק הרבה הרבה יותר חשוב.
בכלל אני מתגעגעת לסקס נורמלי. בלי כל תרגילי הכושר. סקס בתנוחה מיסיונרית. ששני בני הזוג מביטים אחד לשני בעיניים. כזה שנובע מאהבה ולא מתשוקה נקיה. לגרושים יש רק סקס לגוף ובשמונה מאות תנוחות עם ויאגרה מעייפת וללא אינטימיות. בהמי לגמרי. כל הזמן עושים רושם זה על זה ומעמידים פנים שאנחנו צעירים יפים ובמלוא כוחנו. פתטיים שכמונו .
לכן ויתרתי לפני כשנתיים לגמרי על זוגיות או חיפוש זוגיות.
כעת מרגישה ששוב רוצה.
לא נראה לי שאמצא. גם לא יודעת אם אחפש. אני בתקווה שאלוהים ישלח לי למרות היותי סקפטית בענין.

התחוור לי בטיול הזה שאני חשובה לעצמי. שאני רחוקה מלהיות פחדנית. ואני מאוהבת בילדים שלי טוטאלית.


ולמדתי (שוב) שאני לא יודעת להתלבש כראוי: ביום הכי גשום החלטתי לוותר על הנעליים הסגורות ולנעול נעלי בד. 

ואני לא יודעת מה לא בסדר איתי, אבל רומא וההיסטוריה העקובה מדם שלה לא יפה בעיני. בגלל ההיסטוריה. וגם אין בה שום ירוק לעיניים. העיניים שלי מחפשות צמחיה ופרחים. כמו עירי היפה שמשופעת בריאות ירוקות בכל פינה.
אולי אלה געגועים?


2 תגובות
אז ככה זה התחיל....
30/05/2018 19:55
flower
בית ספר, מורה, מנהלת, תלמידים, מצב רוח
מתקשה להאמין כמה קשה לי לכתוב את זה.
השנה הזו בעבודה היתה אחת השנים הקשות ביותר שידעתי בעבודתי.
תמיד האמנתי שהעבודה שלי היא שליחות.
תמיד אהבתי את הילדים.
ותמיד בכל כוחי אני חושבת איך לקדמם.
ועדיין
אני מתקשה להאמין שכך הם פני הדברים.

אני מרגישה שאני מקבלת עונש על שהייתי טובה ולא בינונית.

לפני כשלוש שנים פנתה אלי המנהלת, שהייתי חביבת ליבה, והראתה לי שמשרד החינוך יצא בקול-קורא למורים להציע פדגוגיה חדשנית שתאפשר לפתח אצל הילידם את מיומנויות המאה ה-21 הידועות לנו היום.
הצעתי.
ההצעה שלי התקבלה.
התחלתי  לעבוד במרץ על כיתה כזאת.
ועם כיתה כזאת.
קיבלתי ילדים מדהימים!!!!, תמיכה מהמנהלת, צוות המורים, העיריה, משרד החינוך והאוניברסיטה. עבדתי ימים ולילות כדי שזה יצליח.
הילדים היו מאושרים.
כולם - ללא יוצא מהכלל - התקדמו בציונים שלהם, ומה שהכי חשוב מחוויית הלמידה.

היות והעולם כולו מחפש דרכים חדשות לחינוך בעקבות המהפכה הטכנולוגית, נערך בישראל כנס חינוך עולמי, שהגיעו אליו אנשי חינוך גדולים ומכובדים מ 30 מדינות בעולם כולל מסין, יפן, ארה"ב, אוסטרליה וכמובן אירופה.

בכנס הזה בחרו להציג רק 30 כיתות מתוך 400 חדשניות שהוצעו למשרד החינוך.
כיתתי היתה ביניהם.
העיריה התלהבה והעמידה לרשות אנשים החינוך בעיר, ועבור התלמידים, אוטובוס לתערוכה שנערכה רחוק ממקום יישובנו.

הגיעו אנשי חינוך מהארץ כולה, מהעולם כולו, מהעיר שלנו, כל התלמידים שלי, ראש העיר - ומי לא בא? המנהלת שלי והמורים בבית ספרי.

פרנסי העיר שאלו היכן הגברת ולא היתה לי תשובה.

זה היה רגע המפנה.

מאותו רגע חיי אינם חיים!!!

הלחץ של הפוליטיקאים מהעיריה ומשרד החינוך על המנהלת שלי שהיא לא בסדר, ירד ממנה ישירות אלי.
כל מי שרצה בעקבות הכנס להגיע לבית הספר - נדחה על ידה.
מאותו רגע, הגברת התעמרה בי בכל דרך העומדת לרשותה.
המשכתי ואמרתי לעצמי שמה שחשוב זה הילדים הם מרוצים. הישגיהם עלו. אני שמחה. הכל בסדר.


אבל,
 זהו
נשברתי. 
וקשה לי להודות בזה.

זה התחיל בקטן בשנה שעברה. קודמתי להדריך את מורות העיר ומורות מערים אחרות בחדשנות פדגוגית.
אבל,
בביתי שלי, בבית הספר שלי - החיים שלי הפכו לגיהנום.

בלי קשר בכלל למה שעשיתי בכיתתי - "זכיתי" לקיתונות של "את לא בסדר":
"את לא יודעת לתת ציונים" (אחרי 25 שנה שאני עושה זאת אני לא יודעת? באמת?)
"את בזיון של מחנכת" (אז למה הילדים אוהבים אותי כל כך?)
"את לא מתאימה ללמד ילדים" (?????!!!!!)
"את לא מתאימה להיות מחנכת" (שוב, עכשיו לא? מה היה קודם? מה קרה שאשתקד יכולתי ועכשיו כבר לא מתאימה?)

תפסיקי ללמד כל ילד לפי יכלתו - למדי את כולם פרונטלי!!!
בואי אלי למשרד!
בואי אלי למשרד!
בואי אלי למשרד!
בואי אלי למשרד!
נו נו נו!!! את לא בסדר!!!

פעם לא שמה לב וצעקה עלי ליד הילדים - והילדים אמרו לה שאין לה סיבה לצעוק עלי כי אני מורה מצויינת (נעלבתי מזה שהם צריכים להגן עלי)

והמשפט הכי שנוא עלי:
"אל תהיי צודקת - תהיי חכמה", שמשמעו הוא, וותרי על העקרונות שלך, תעשי כל חצי שעה משהו אחר לפי השגעונות שלי - ותוכלי לשמור על עבודתך.

אם ילד מכה - תשעי.
אבל אם הילד של ועד ההורים מכה - אל תשעי.

עניתי שזה לא חינוך. שאני לא יכולה לפעול כך. שאי אפשר לעשות איפה ואיפה. והכי אי אפשר למגר אלימות אם רק לחלק מותר להשתמש בה, כי אז אני נותנת יד לבריונות.

אז נשלח מכתב מכפיש לתיק שלי במשרד החינוך.

האלימות גאתה בכיתה כשידי כפותות מלטפל. להתריע.

ואז ההורים שהבינו התלוננו על המנהלת במשרד החינוך.
ובעיריה שגם ככה כבר היתה נגדה.
והיא התחילה לרדות במורים כולם - ובעיקר בי.

הלכה למשרד החינוך ואמרה שאני לא בסדר.
ההורים מצידם הלכו למשרד החינוך ואמרו שהיא לא בסדר.
התכתבויות מפה עד השמים.
ההורים הם נציגי הועד המוסדי ואומרים שזו בעיה בכל בית הספר. שאין להם טענות אלי. 
בתגובה היא מכניסה לכיתתי מורים שיעבדו איתי כי אני לא "משתלטת".

הילדים לא רוצים את השותפים ומפריעים עוד יותר.

בסוף השתוללתי והודעתי שאם לא יוצאים מכיתתי האורחים כולם - אני לא מגיעה יותר.

ערבתי את הסתדרות המורים.

המורים ה"מלווים" יצאו.

הנהגתי בכיתה תכנית של חיזוקים חיוביים ופסיכולוגיה חיובית שלמדתי. הרוחות נרגעו. הילדים לומדים. האלימות ירדה פלאים. לימדתי איך משחקים. הילדים מתקדמים.

הציונים שלהם במיצ"ב - הכי גבוהים שהיו אי פעם בבית הספר הזה אחרי שאני מלמדת אותם 3 שנים.
ההורים הולכים איתי באש ובמיים.


בתחילת השנה הגשתי תכנית לשיפוץ הכיתה במגרת תחרות ארצית. חתם עליה אדריכל. בית הספר יקבל 80,000 ש"ח בגלל בתכנית הזאת לרווחת הילדים.

ובכל זאת אני סובלת.

אני לא יכולה ללכת לשירותים בהפסקה כי אני מוזמנת לשיחת "נו נו נו".
כבר לא זוכרת איך נראה חדר המורים כי בכל הפסקה מספרים לי כמה שאני נוראית.

והכי קשה לי זו הדואליות הזאת:
מצד אחד המחמאות על היותי מורה לתפארת - מצד עמיתי המורים, ההורים והילדים שמקיפים אותי באהבה.
ומצד שני שטיפת המוח הזאת של "את לא בסדר", שאני כבר במקום מסוים האמנתי בה.

התחלתי לחפש לי מקום עבודה בבית ספר אחר.
 אני מכתתת רגליים אחרי 25 שנות עבודה והצלחות על מנת שמנהל כלשהו יחליט לקבל אותי לעבודה.

והשאלה החוזרת אצל כולם היא:
"למה את רוצה לעזוב אחרי שכל כך הצלחת בכל העיר?" - כולם מכירים אותי מהכנס ומההדרכות שעשו שינוי משמעותי בבתי הספר בעיר.
וגם:
"איך היא מוותרת עלייך?"

מה אני אמורה לענות לשאלות האלה בלי לדבר עליה רע? אני לא רוצה לדבר לא יפה, ולא רוצה לזרוק אבן בבאר ממנה שתיתי.

מצד שני, כבר פעמיים התקבלתי לעבודה, ואחרי שיחת "המלצה" איתה - התחרטו.


אני אובדת עצות.


מהבית - הילדים לא מוכנים בכלל שאעבוד שם כי השנה כל מטעני הבכי חזרו איתי הביתה והעיקו מאוד על האוירה בבית.
מצד שני - אני חייבת לפרנס את ארבעתם ולשלם לבדי את ההוצאות של השכירות והמחיה.
אני לא יכולה לוותר על עבודתי.


אני ממש מיואשת ואובדת עצות.

רע לי.
אני יודעת שיבוא משהו יותר טוב מעבר לפינה תכף. אבל עכשיו אני לא רואה את הטוב הזה.
וממש ממש רע לי.















11 תגובות
הלב בוכה
20/01/2018 11:55
flower
מוות
אז מה אומרים לבחור בן 38 שהודיעו לו שיש לו רק עוד שנה לחיות?
מה עושים עם הידיעה הזאת?
עם חוסר האונים הזה מולו?
עם זה שאי אפשר לומר שום מילה מנחמת?
עם זה שהוא יודע שהילדים שלו יגדלו בלעדיו.... שהוא יודע שלא יזכה לראות וללוות אותם בשמחות שלהם ... ובקשיים.... ובזה שהוא לא יוכל להניח יד מנחמת עליהם? 
עם העובדה שהוא יודע שקרוב לודאי שהם לא יזכרו אותו כי הם כל כך קטנים? בדיוק כפי שהוא אינו זוכר את אימו שהלכה לעולמה באותן נסיבות בדיוק...
איך זה יכול להיות לאחר יותר מ 30 שנה עדיין אין תרופה לאותה מחלה בדיוק?
איך זה שאבא שלו צריך לעבור את אותו הדבר שוב לאחר שעבר את זה עם אישתו, התאלמן בגיל 35 וגידל שלושה ילדים לבדו לתפארת, ועכשיו הוא צריך לעבור את זה שוב עם בנו?
מה אומרים לאחיותיו? שגם הן כמוהו איבדו את אימן בגיל צעיר כל כך ועכשיו צריכות לצפות בו הולך וגווע? ולאבד גם אותו?
מה אומרים לאישתו שתתאלמן כל כך צעירונת ותגדל את ילדיה בלעדיו?

איך מתמודדים?


אין נחמה. פשוט אין.

אני לא מוצאת מרגוע לנפשי. בכלל. כבר מיום חמישי בה התקבלה הידיעה על מצבו מהרופאים, אני לא יודעת מה לעשות.
 לא מוצאת מנוחה.
מסרבת לבכות, כאילו שהבכי הוא כניעה והסכמה לחדשות הנוראיות האלה.
מתחילה לחשוב כל מני מחשבות לא רציונליות: צריך לפנות אל אימו בשמיים שתדבר עם אלוהים עבורו. אולי לשלוח גם את ההורים שלי להיות מליצי היושר שלו. וגם את הסבא והסבתא האחרים.
שכחתי שאי אפשר לדבר עם מתים. המוח שלי לא מצליח לעבוד בכלל. כולי מוטרפת.
מסתובבת בבית סתם. עוברת מחדר לחדר ולא יודעת מה לעשות. הילדים שלי פונים אלי וזה מעצבן אותי ששטויות מטרידות אותם והם באים לעצה. פתאום הכל נראה לי כל כך מטופש. אז הילדה כועסת שהתקשרתי לחבר שלה כי דאגתי. שתכעס. והיא עכשיו כועסת עלי שלא אכפת לי שהיא כועסת.
אני לא מסוגלת להתמודד כרגע עם הדברים האלה.

וכל הזמן הזכרונות עולים וצפים:
איך הייתי במיטה בלילה כשהוא נולד ואחי הגיע לבקש שאשמור על בנותיו הגדולות כדי שהוא ילך עם אמם ללדת את הילד הזה.
איך קפצתי ממיטתי בשמחה לעשות זאת.
את המתח שהייתי בו עד שנולד.
את בר המצווה שלו.
את הליווי שלו כשנפרד מחברתו.
את השובבות שלו כשהיה מסתובב אצלנו בבית ואימי, סבתו, היתה כועסת עליו שהוא לא אוכל את כל הביצה.
את הצחוק שלו כילד.
את החיפוש אחרי האפיקומן בפסח.
את הכעס שלו כשלא היה מיץ ללא גזים על השולחן. את הליכתו לאבא שלו שישים סוכר במיץ כדי שהגזים יצאו ויהיה לו מיץ מתוק.
את מות אימו.
את ההבנה של זה כשגדל.
את יום ההולדת בהפתעה שעשו הוא ואחיותיו לאחי כשהיה בן 50.
את הגיוס לצנחנים למרות התנגדותו של אביו.
את הצניחה הראשונה שלו כשהוא צנח ראשון והיינו שם לראות.
את הרוחניקיות שלו ואהבת הטבע.
את הנסיעה לחיות בין האינדיאנים בארצות הברית כל כך הרבה זמן.
את החזרה שלו משם פרוע ומסריח כשהתקלח רק במעיינות שם.
את הפציפיסטיות שלו.
את חתונתו.
לידת ילדיו.
החזרה בתשובה.


בא לי שהוא יחיה. הוא צריך לחיות. לא יכול להיות שהוא ימות לפני, לפני אביו. לפני דודיו.
זה לא סדר העולם.
סדר העולם הוא שקודם מתים הזקנים יותר, הדור הקודם.
הורים אינם צריכים לקבור את ילדיהם.

למי לדאוג?
לאחי?
לאישתו?
לאחיותיו?
לי?
לילדי שפתאום אני פוחדת שגם להם יהיה קשה?


רוצה שנחזור למקום שבו יש בריאות ושמחה לכולם. שנתעסק אך ורק בבעיות קטנות של מי לקח את האוטו ומי לא הוריד את הזבל




5 תגובות
ועוד יום הולדת....
09/01/2018 23:49
flower
הבת שלי הקטנטונת שלי חגגה היום 17 חורפים.
מדהים איך שהזמן עובר לו.
הבוס שלה אירגן לה משהו ממש מדהים. לא ידעתי. בבוקר לקחתי אותה ואת אחותה הגדולה ממנה ואנחנו בוהוריים בבית קפה פנסי.
מזמן רציתי לקחת אותן לשם ושמחתי שתאפשר לי.
בערב הלכנו לעבודה שלה וממש נדהמתי מההשקעה. אני יודעת שהילדה הזאת היא קסם מהלך ובכל זאת האהבה שכולם הקיפו אותה הפתיעה אותי.
ראיתי פתאום מישהי שיודעת להתנהל בעולם. 
ראיתי שהיא אהובה.
זה מילא אותי אושר צרוף.
תודה לאל על ימים כאלה.
ואני חשבתי שהיום אני אשב בבית ואעבוד כל היום.
אז חשבתי.
2 תגובות
בהירות
20/12/2017 01:31
flower
אז שוב אני פה. תמיד הבהירות מתגלה לי בחופשות. יצאתי לחופשה ממש עם הלשון בחוץ. כולי כעוסה. ערכי בסיס שלי התגלו כחסרי ערך לאנשים סביבי ולא ידעתי איך להתייחס לזה. תבוסתנות ואזלת יד אף פעם לא היו נהירים עבורי. תמיד היה לי ברור שעבור ערכים נלחמים. ובכל פעם אני עומדת משתאה כשאני מגלה שלא עבור כולם זה כך.

אז עברתי (אולי) את פרעה (או את היוונים?) - וגם את זה אני אעבור. בכל פעם מחדש אני מגלה שאני חזקה. ושהפחדים שלי שונים מהפחדים של רוב האנשים.
אני חריגה.
אנשים סביבי תמיד אומרים שאני מיוחדת. תמיד אני חושבת שאלו סתם מילים בעלמא. אבל יש משהו בדברים. אני חריגה. לפעמים לטובה ולפעמים לרעה. אבל בהחלט חושבת אחרת.

אני יודעת שאני בסדר. הלב שלי נקי. אמא שלי תמיד היתה אומרת לי שאם הלב שלי נקי - אלוהים איתי ואף אחד לא יוכל להרע לי. ואני באמת מסתובבת עם התחושה הזאת בעולמנו.
זו מתנה נהדרת שהיא נתנה לי.
מזלי שהיו לי כאלה הורים. 
הלוואי והילדים שלי גם יגידו את זה עלי.

2 תגובות
יום הולדת יש רק פעם בשנה..
12/10/2017 16:03
flower
והיום הוא היום.
איזה כיף לקום מצלצול ההודעות ולראות מהבוקר שהמון אנשים חושבים עלי ומברכים אותי.
ואז לקום ולגלות שהוזמן לי יום כיף בספר עם הבנות שלי. ושמעסה מקצועי אבל גם חתיך עושה לי עיסוי ויודע בדיוק מהם נקודות הליך ומטפל בהן.

לא בא לי שהיום הזה יגמר.




4 תגובות
דמעות
05/10/2017 10:45
flower
מדהים אותי הבכי בכל פעם מחדש.
הפכתי להיות נינג'ה.
עם השנים מרגישות מוחלטת ועדינות אמפטית, הנישואים שלי הפכו אותי לקשוחה. אלרי שבעלי אז אמר לי "אני יודע שאת בוכה בשביל להוציא ממני דברים ושאני אעשה מה שתרצי. אמא שלי אמרה לי שזה מה שאת עושה" - הפסקתי לבכות כמעט לגמרי. לפחות לידו. הרגשתי כל כך פגועה. 
ואחרי שכבר המצב ביננו היה כל כך קשה. ואחרי סקס בכיתי - עד היום לא יודעת למה. אבל הבכי שלי הצחיק אותו. מאז לא בכיתי. 
ופתאום, עכשיו, כל כך הרבה שנים אחרי, לפחות 10 שנים ללא בכי, כאילו נפרץ לו סכר הדמעות. 
נוצאת את עצמי בוכה שוב מסרטים, ממכה שקיבלתי ברגל, ממילים פוגעות של אנשים סביבי, ממקרים עצובים שאני שומעת, ושוב אני מרשה לעצמי להיות רכה. ולכאוב. ולא רקלהיות חזקה ומשענת לכולם.

הילדים שלי לא יודעים איך להגיב. מצוק איתן שנשענים עליו ומכיל ופותר את הקשיים של כולם - נהייתי פתאום רכיכה. והאמת היא שאני לא מרגישה פחות חזקה. 
כן מרגישה יותר חשופה. אהל ממש לא פחות חזקה.
וטוב לי.
ואני מרגישה כאילו חזרתי להיות אני. 
לא מש שהנישואים הנוראיים שלי עשו לי.
אלא אני.
נטו.
שוב מאמינה ביופי העולם.
בחיוך.
באמפתיה.
החינוך של ההורים שלי מהבית חוזר אלי.

וטוב לי.
ופתאום מרגישה שהשם של הגרטש שלי כבר לא מתאים לי.
פתאום זה לא אני.
קצת מצחיק אחרי 30 שנה לחזור לשם נעורים. גם הוא כבר לא לגמרי מתאים לי.
מצחיק שזה צרגיש ככה רק 5 שנים אחרי הגירושים.

במבט לאחור, הנישואים שינו אותי לרעה. גם לטובה. אבל מבחינת רגשות - ממש לרעה.

אחרי הגירושים גיליתי מהר מאוד את הצחוק בחזרה.
לאחרונה מגלה חזרה גם את הבכי והרוך וההיחשפות הריגשית.

התרגלתי כל כך הרבה שנים להסתיר רגשות שמדהים כמה שההרגל יכול להאפיל על הרגשות. אפילו בפני עצמנו. מתנהלים על אוטומט.

וכל כך כיף לי להרגיש שוב. עצב. שמחה. תשוקה. אושר מדברים קטנים. הנאות משטויות מוחלטות: טעם הגלידה, צבע השמיים, צחוק מטופש, הריח של האפרסק במטבח. הנאות קטנות.
ילדים בעבודה שמחבקים אותי. שאומרים לי שאני טובה. 
איך יכול להיות שראיתי בכל אלה דברים מובנים מאליהם?

סכר הדמעות נפתח. והביא איתו את כל המופלא בחזרה אלי.


5 תגובות
חשבון נפש
01/10/2017 16:57
flower
כבר לא אמא לקטנטנים.
עוד לא סבתא.
כבר לא בת זוג אישה ורעיה.
כבר לא חברה הכי טובה.
כן תומכת בכל סביבתי למען עולם טוב יותר.
עדיין תמיד מחייכת.

והבדידות בחיי
מקבלת ופושטת צורה
מעולם לא תארתי לעצמי שיש כל כך הרבה סוגים של בדידות

כשהייתי נערה זו היתה בדידות של העולם לא מבין אותי
בנישואי הבדידות היתה בדידות של כולי מוקפת אוהבים אבל לא באמת אכפת למישהו ממני. בעיקר לא לבעלי.
כעת, בגירושי, זו בדידות של עם מי אני אעשה את כל מה שאני רוצה לעשות? מי באמת יצטרף אלי? עכשיו כשהילדים גדולים ולכל אחד מהם יש את חייו ואני מתפקדת בעיקר כנותנת שירותים פסיכולוגיים וכלכליים.
אני יודעת שזה מרגיש יותר אקוטי כי הגרוש שלי עבר לחיות עם העובדת הזרה שמצא אצל שכנתו ואני חשה תחושה מעורבת של רחמים עליה, געגועים לימים טובים יותר כשעוד היינו זוג באמת והעובדה שהוא התגבר על הפרידה שלנו וגם העובדה שהילדים שלי מקבלים אותה - ובצדק. אבל אני עדיין לבדי.  
אין לי מושג איזו בדידות היא הכי קשה. 
נראה לי שהכי קשה היתה הבדידות בעת נישואי. כשהייתי כל כך עצובה וכלפי חוץ הכל היה כל כך יפה שזוגות קינאו בנו.

אני יודעת שזו שנה חדשה והתחלה חדשה. אני יודעת באמת בכל ליבי שיהיה טוב בשנה הזאת ושאלוהים תמיד איתי. ואני יודעת שאני בסדר גמור והילדים שלי בסדר גמור ברוך השם.
ובכל זאת יש מעלי עננה.

ברחתי היום.

אני בחוף הים. הרוח מלטפת את פני ליטרלית.
נעים לי.
ובכל זאת הלב קצת עצוב.

כולי חשבון נפש. מה עשיתי טוב? מה עשיתי רע? האם אני מלאת אגו? האם אני שתלטנית והמקצוע שלי השתלט עלי? האם אני יכולה לתקן את עצמי? צריכה לתקן את עצמי? מה יהיה? האם אוכל לדאוג לעצמי בזקנתי? האם אהיה עול על ילדי?


חייבת להביט קדימה בחיוך מלא.

אולי אני צריכה שינוי כלשהו בחיי.

אולי השינוי הזה יגיע השנה...
3 תגובות
ועוד משברון באמצע החיים
11/08/2017 18:28
flower
אז זהו. בכל פעם אני מוכיחה לעצמי כמה אני חזקה. אבל הזמן הפנוי נותן את אותותיו ואני מתחילה להיסדק. אני כל פעם נזכרת בשיר של דליה רביקוביץ על הסדקים בסלע. שהוא נראה כל  חזק ויציב שאפילו הרוחות והמים לא יכולים לו, עד שמגיע המגע האנושי בדמות כלב ים שמתחכך בו ושובר אותו לרסיסים. אני כנראה הסלע הזה.

הגרוש לא הכניס את המזונות והשק של השכירות חזר. אני נכנסת לסטרס נפשי ממשי מזה. זה מיד מחזיר אותי לחיים הנוראיים שהיו לי עם מר X בחיי. 
מצד שני הוא הודיע לילדים שלו שהחברה הפיליפינית שלו עוברת לגור איתו והם מתכננים ילדים.
הילדים שלי התחרפנו.
אני כאמור סלע איתן. אומרת שהכל בסדר. לא אכפת לי. ולמרבה ההפתעה אפילו בפני עצמי באמת לא אכפת לי. היה לי ברור מראש לפני שהתגרשנו שבסופו של דבר הוא ימצא עצמו עם עובדת זרה. הענין הוא שלא צפיתי את התגובות של הילדים שלי.

החדשות האלה שלו הפכו את הבית שלי לבית משוגעים.

הגדולה והקטנה התחילו בכי וכעס. איך הוא מעז לעשות עוד ילדים כשאנחנו מצטמצמים והוא לא שותף לחיינו אפילו כספית. למה הוא לא יוצר איתנו קשר? למה אנחנו אלה שצריכים לחזר אחריו? איזה אבא הוא אם הוא לא מתעניין בנו? מה הוא הולך לעשות עוד ילד אם הוא לא מסוגל לגדל את אלה שכבר יש לו? הוא יודע שיש לי חבר? הוא יודע שאני יוצאת במסע לפולין? הוא יודע שאני לומד? וכו' וכו'
ואני מוצאת את עצמי מסנגרת עליו, למרות שאני יודעת שהם צודקים, רק כי הוא אבא שלהם.

שני ילדי הסנדוויץ פשוט אמרו שהוא מגעיל אותם כי זה ניצול הדדי - היא אותו בשביל אזרחות ישראלית והוא אותה לסקס ונקיון (הטמבל הזה אמר להם שיש לו פיליפינית בחינם כשאחרים משלמים על זה). שניהם פטרו את אביהם בשאט נפש. אנחנו מוחקים אותו. הוא לא אבא שלנו יותר.
מה זה צריך להיות???????? ומה אני אמורה לעשות עם זה????

כואב לי שכואב להם.
אבל הם לא צודקים לגמרי. לא עניינם מה הוא עושה בחייו. מצד שני, הוא טיפש. למה הוא צריך לשתף אותם בתכניות שלו? שיודיע שהיא עוברת אליו וזהו.

אני עייפה מהדרמות האלה. מחכה שהם יהיו כבר גדולים ועצמאים ולא אצטרך לפרנס את כולם, ובטח לא אצטרך להיות הכתף של כולם.


כשהקטנה תסיים את כיתה יב אני אעבוד לעיר יותר זולה. לא אהיה חייבת להיות פה כדי לתת לה חינוך כל כך טוב. אני חייבת להמשיך לצוף עם הראש מעל המים גם בחוסן הנפשי שלי וגם כלכלית.

המצחיק הוא שהדימוי החיצוני שלי הוא שתמיד טוב לי, אני תמיד מחייכת. הכל נופת צופים.
אני כל כך רגועה כלפי חוץ. כל כך חזקה. אנשים מקנאים בי. אני האוזן הקשבת של כל העולם. אפילו אנשים שאני לא מכירה כשהם לידי מספרים לי את כל קורות חייהם. כאילו שכתוב לי על המצח - כותל נייד. מותר להוציא מהלב.

בגלל זה, לי אין באופן אישי אוזן קשבת. מצאתי את עצמי ממש רוצה לשוחח על זה - ואין לי עם מי.
זאת תחושה נוראית של בדידות.
טוב שאפשר לכתוב.


ובנוסף לכך, אני ממלאה מקום בקייטנה של החינוך המיוחד. הילדים שם אוטיסטים. פשוט קשה. אני לא מצליחה להבין איך הן יכולות לעבוד שם. אני לא מצליחה לנתק את עצמי מהעבודה שם. אני חוזרת הביתה וכל הזמן חושבת עליהם ועל הוריהם. איזו התמודדות קשה זו. ואני כל פעם אומרת לעצמי שההתמודדות הזאת שלי היא לכמה ימים - ומה הם יעשו? אצלם זו התמודדות לכל החיים. זה קושי שהוא בלתי ניתן לתפיסה. ואני חושבת שבאמת צריך לחשוב מה עושים ואיך עוזרים להורים האלה שיש על כתפיהם עול כל כך רציני. לא נראה לי שהסיוע של המדינה כל כך משמעותי.


בקיצור, אני לא מתאימה לחינוך המיוחד. החינוך הרגיל הוא יותר בשבילי. אני בכלל לא מצליחה להבין איך אפשר בכלל ללמד אותם משהו. אני מצדיעה למורים ולסייעות שלהם. מדהימים באמת. אנשים שהם בני אדם עם לב גדול של ממש. 

ואני מצדיעה לעצמי על קור הרוח וההכלה של כולם.
אבל בא לי שגם יכילו אותי לפעמים.






1 תגובות
אז הנה החופש פה
01/07/2017 15:14
flower
חופש גדול, זוגיות, גרושים
אני עדיין בהלם ממה שקרה אתמול בכיתה.
הודעתי להם שאני לא אמשיך לחנך אותם. והילדים פשוט בכו. בכי ממשי. נדהמתי. הייתי חסרת מילים. לא ידעתי מה לומר. אני - שהפה שלי לא מפסיק לדבר ותמיד יש לי מה להגיד על כל דבר.
ובסוף היום, ילד המתין לילדה בחוץ ונתן לה מכות רצח - כי אני כבר לא יכולה להעניש אותו והוא יכול לעשות מה שהוא רוצה. עוד לא נרגעתי. לא מזה ולא מזה.
התקשרתי לאמא שלו- והתשובה שלה היתה "מצוין! מגיע לה!"
לא יודעת מה לומר על זה. בחיי.
אם ההורים מתנהגים כך למה שהילדים יתנהגו אחרת. הרגשתי שכל מה שדיברתי עם הילדים בשנתיים האחרונות היה לריק, ומצד שני, למרות הכל, הם רצו שאשאר איתם ובכו עם החלפתי. פשוט לא יודעת מה לחשוב.

בכל מקרה, כולם סביבי שואלים אותי לאן אני נוסעת השנה, וכשאני אומרת שאני מתכננת לא לנסוע אנשים מתפלאים. למה כל כך ברור שכולם נוסעים לחו"ל? בשנה שעברה ממש הרגשתי שנמאס לי הנסיעות האלה ושאני צריכה זמן בבית. שלא לדבר על העומס הכלכלי.
מוזר הענין בעיני.

בכל מקרה אני מתכננת להתחיל את היום עם יוגה בקאנטרי
 לשחות בבריכה,
לבלות קצת בחדר כושר
והרבה הרבה לנוח ולסדר את הבית שלי ככה שאזרוק חצי ממנו החוצה.
אני גם חושבת להתחיל לסרוק את כל התמונות שיש באלבומים של הילדים שלי ו"להעיף", את האלבומים הכבדים האלה.

אקנה זיכרון נייד למחשב ואשמור בו את כל התמונות וגם אעלה אותם לענן. נראה לי יותר הגיוני מאשר לשמור ארונות שלמים של אלבומי תמונות כבדים, במיוחד לאור העובדה שאני בשכירות וכל כמה שנים חייבת לעבור דירה. וזה תמיד מאוד מייקר לי את ההובלה. גם הספרים מייקרים את ההובלה. אני מתכוונת בשבועיים הקרובים להעביר את כל הספריה שלי לבית הספר. שהילדים והמורים ייהנו ממנה.


ויתרתי כמעט לחלוטין על זוגיות. נראה לי שהגרושים, רובם ככולם, איבדו את היכולת להיות אמפתיים. נראה לי שגבר שחי זמן רק ללא אישה, החשיבה הגברית משתלטת עליו והוא אינו מסוגל גם לראות ולפעול מנוגה. רובם ככולם מתרכזים רק בסקס ובכוח. לא רואים בכלל את האדם שמולם. וגם מאבדים לגמרי את הנימוסים. ובנוסף, רובם כבר לא מסוגלים להגיע לאביונה כשאינם מאוננים. הם מאוננים כל כך הרבה מול סרטי פורנו, שהגירוי היחידי שהם מסוגלים ליהנות ממנו הוא כשהם מאוננים בעצמם.
ממש עצוב.


משהו בגיל שלי משנה את תפיסת העולם. אני מוצאת שבגיל 50 שאני יותר ויותר מרוכזת בעצמי. אני מגדלת את ילדי באהבה, אבל יודעת שהם אצלי זמנית. יודעת שבעוד כ 5-6 שנים כבר אגור לבדי והם ימצאו את הכיוון שלהם. אפילו הקטנה שהיא כבר בת 17 תהיה כבר בטח סטודנטית בתקופה הזו ולא בטוח שתגור איתי. 
וכל מה שבא לי, באמת, זה לדאוג רק לעצמי. לקום בבוקר להתעמל, לחזור הביתה לעשות לי סלט וביצה קשה, לצאת ללמוד משהו, ללכת להמון סרטי קולנוע. נראה לי תענוג.
וללכת לבקר נכדים אחת לשבוע גם נראה לי כיף.
כל יום בשבוע אצל ילד אחד לבקר את הנכדים. וחמישי-שישי-שבת יהיו שלי.
אני כבר ממתינה לזה.

כשאני מספרת לחברים על זה צוחקים עלי. אומרים לי שכמו שמכירים אותי אני בטח אחפש לי פרוייקטים ואזיז הרים למען חלשים בחברה. לא בטוחה שזה נכון. יודעת שזה מה שחושבים עלי.

ימים יגידו.

בינתיים חופשה.
איזה מזל.
מזל שיש חופשה, אחרת הילדים היו ממש סובלים. בכל סוף שנה כבר יש לי תחושה שאני מסוגלת לאכול חלק מהילדים בכיתה בלי למצמץ. אחרי חופשה והתנתקות - אני מתגעגעת אליהם באמת.

הרגשות שלנו והתעתוע שלהם - פשוט מדהימים.


תוצאת תמונה עבור חופשה



4 תגובות
« הקודם 1 2 הבא »