עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
ארכיון
הבת שלי מתחתנת
30/11/2019 18:10
flower
סוף סוף נחת
ואני כל כך שמחה
ומבינה שאולי אהיה סבתא בעוד שנה שנתיים.
מחכה כבר


ובינתיים
הרגשות מעורבים כל כך: שמחה, דאגה לכסף , לאירגון, פחדים מהלא נודע, וגם קצת עצב שאולי אני מזדקנת ולא קולטת, וממשיכה להתנהל כמו בת 25.


 הלוואי שיהיה להם טוב ביחד.
שתהיה להם זוגיות בריאה וטובה וחיים משותפים טובים.
אמן.
1 תגובות
מה לא גילו לי לפני הניתוח
29/05/2019 17:30
flower
לפני הניתוח דיברו איתי המון על בריאות, ירידה במשקל, הרגלי אכילה חדשים - והכל טוב ונכון.
שכחו לספר שהמנות יהיו בגודל של תינוק - גג 20 מ"ג לארוחה. כלומר, כבד עוף אחד עם כפית אורז. ביס אחד יותר - ורצים להקיא. איכס...

לא סיפרו לי שחוש הטעם משתנה.

לא סיפרו לי שמים ממש יכאבו לי כשאשתה אותם ועדיף שתהיה שתיה עם טעם.

לא סיפרו שמאוד קשה יהיה לאכול מוצקים.

לא סיפרו שאהיה קצת בדיכאון כי לא אוכל כמעט פחמימות

לא סיפרו שארד כל כך כל כך מהר - אני ממש בהלם מהקצב.
ולא סיפרו לי שלפחות בחודש הראשון אהיה ממש עייפה.

ואני חושבת שעשיתי נכון עם הניתוח .

כבר שיפור משמעותי בערכי הבריאות. לא מדברים יותר על טרום סכרת. לחץ הדם במגמת ירידה משמעותית. 
ואני יותר יפה.
כל פעם מחדש אני נדהמת.
שום דבר לא נוזל. 
הפנים שלי , לפחות בעיני, קיבלו פרופורציות חדשות וטובות.
כיף לי.
זה לכשעצמו מעלה לי את מצב הרוח.
וגם הספורט עושה לי טוב.

נראה לי שאני בכיוון הנכון.
1 תגובות
ניתוח
27/04/2019 09:46
flower
אז עברתי את הניתוח המפורסם. שיניתי את מבנה הקיבה שאלוהים נתן לי. 
אפילו יום לפני הניתוח אני מביטה במראה ורואה אישה יפה ממש. אני מבינה שאין מנוס מהניתוח כי כבר נמצאת בטרום-סכרת. לא בא לי להיות מתוקה. זו מחלה נוראית. כל עוד הייתי שמנה בריאה - לא היה לי אכפת. עכשיו המצב השתנה.
ואני מוצאת את עצמי פוחדת שלא אהיה יפה אם אהיה רזה. סוג של אבסורד. כל העולם רוצה להיות רזה כדי להיות יפה ואני פוחדת להיות רזה שמא אהיה מכוערת. 
אלוהים נתן לי פנים ממש שוות. ועור פנים עוד יותר שווה. אז עם השומן ממש לא היה לי אכפת. כשראו אותי ראו אישה יפה ושווה. האם עכשיו מצפים לי קמטים? כבר לא אהיה יפה ושווה? 
מצחיק שיש פחדים ממשהו שבמסתרי הלב רוצים.
ופתאום אני מגלה שהמראה החיצוני חשוב לי. אף פעם לא הקדשתי לזה מחשבה. חשבתי שזה לא חשוב לי. אבל טעיתי. יעידו על כך כמויות הבגדים היפהפיים שיש לי. השמלות הסקסיות, החזיות והלבנים היפהפיית והיקרים שלי, כל תכשירי האיפור והטיפוח, הסבונים הריחניים. הייתי בטוחה שזו פשוט נשיות ואין לזה קשר למראה חיצוני. טעיתי כמובן.
עכשיו אני אצטרך להיפרד מחלקם. כנראה שבאופן תהליכי מכל הבגדים היפים שלי. נראה לי משהו בלתי אפשרי כמעט. 
ועם כל השומנים, תמיד אני בכושר. אני אוהבת ספורט. זה מרומם את הנפש. ועכשיו, אחרי ניתוח - אסור לעשות ספורט במשך חודש. 
הניגודים האלה מצחיקים.
הייתי שמנה יפה ואולי עכשיו אהיה רזה לא יפה?
הייתי שמנה בכושר - ועכשיו? רזה רופסת?
מצחיק.

ברור לי שמצפה לי שנה מעניינת. האמת, שגם ההתמודדות עם האוכל מעניינת. פתאום אני מכינה אוכל לילדים שלי ולחבריהם ולא טועמת ממנו.
אוכלת חצי גביע יוגורט ומרגישה כאילו אכלתי סטייק בגודל של פרה שלמה. הילדים אוכלים לידי גלידונית - הדבר הכי טעים שאני מתה עליו - ואני מוותרת. ממש מוזר. והסיטואציות מצחיקות ממש. 
הבן שלי, בן 25 , שואל אם זה בסדר שהוא יאכל לידי?? 
פתאום אני מוצאת את עצמי מזריקה לעצמי זריקה בבטן (רק עוד 3 ימים), חובשת את פצעי הניתוח.... איכס. אני שנגעלת מכל דבר שיש בו דם. לא יאומן מה שעושים כשאין ברירה.
אביב חדש. 
התחלה חדשה.
מי יתן ויבואו ימים טובים.
1 תגובות
פסח שבת בבוקר
20/04/2019 06:31
flower
התעוררתי והבית כולו שקט. יש אצלי תחושה של התחלה חדשה.
כיף לי השקט. הילדים עדיין ישנים.
האפרוחית שלי שהתגייסה בראשון הגיעה הביתה לליל הסדר. היא ואחותה שהן כמו תאומות התחברו להן מיידית. הגדול תיקתק לה את החדר וכשהיא נכנסה היא כל כך התלהבה שהשמחה שלה הדביקה את כולנו.
בישלתי מטעמים לחג. אבל הכל היה בניחותא. הם הלכו לישון צהריים וגם אני. הדלקתי נרות והם עדיין ישנים. החלטתי לא להעיר אותם. התעוררו בתשע בערב. עשינו ליל סדר בפיג'מה . קראנו קצת בהגדה של פסח .התפלפלנו והחלפנו דעות על מה שכתוב בהגדה והרלוונטיות שלה להיום. ורק אז אכלנו. לא סדר כהילכתו אבל דובר על יציאת מצרים וישבנו מסובים. והיה כל כך כיף.
והכי כיף זה שהאפרוחית באה לנשק אותי ולחבק בסוף הערב ואמרה: ''תודה אימי. היה ממש כיף. זה נותן לי כוח לחזור לבסיס לעוד שבוע''.


ביום שני אעבור ניתוח. וגם מזה אני לא פוחדת. ממש מרגישה רוח חדשה של חיים טובים. בשבוע שעבר חזרתי רישמית לשם נעורי וגם זה הפיח בי חיות מחודשת. 

הצעת עבודה מאוד גדולה - להיות אחראית החינוך באחת מהערים הגדולות בארץ גם הגיעה אלי ערב החג. אין לי מושג אם אני יכולה להיות מחזיקת תיק החינוך בעירייה הנ''ל, אבל ההצעה משמחת.

תחושה של חיים חדשים שמתחילים בגיל 53.5
תענוג. 
שלא ייגמר לעולם אמן.
2 תגובות
הנאום של בני גנץ
30/01/2019 00:42
flower
לא יודעת למה, אבל הנאום שלו הפיח בי תקווה לאופטימיות. כבר התחלתי באמת לחשוב איך אני משיגה כסף כדי להוציא לילדים שלי דרכונים זרים. כבר מצאתי עצמי מיואשת מהמדינה ...
ופתאום
למרות כל הציניות שבי
ולמרות שאני כבר מתקשה להאמין
ולמרות שאני כבר מצליחה לראות בעיני רוחי את ישראל שוב נהרסת ומתפזרת בגלות על רקע השמאל-ימין
פתאום מגיע נאום כזה
שמונה את הרעות החולות ואומר אפשר להחזיר עטרה לשנה
ולמרות שאני חושבת שייקח שנים לתקן את הנזקים - פתאום האמנתי 
באמת התמלאתי אופטימיות.

והאמת, שבלי מדים גנץ נראה קצת עם תנועות נשיות משהו והרבה פחות חתיך - ובכל זאת,
הרגשתי שוב תקווה לטוב, לחברה מתוקנת, לחיים יותר טובים בהם לא אצטרך לעבוד בשלוש עבודות כדי להתפרנס בכבוד ולשרוד, ואולי לא צריך דרכונים זרים לילדים שלי....
הלוואי ולא אתבדה.
הלוואי.
גם אם זה ייקח זמן.
ותכף הבת הקטנה שלי מתגייסת, והלחץ נלקח ממני לרגע....

הלוואי הלוואי שבאמת נראה זמנים טובים יותר ומלאי תקווה.

יש סיכוי שאצביע עבורו, ולו רק בגלל התקווה שזרע בי שוב הערב
4 תגובות
צריכה אהבה
25/12/2018 02:33
flower
משתוקקת לחיבוק עוטף
לאהבה
רכות
חמלה
כל כך הרבה זמן לא היה לי כזה
ואני נזכרת בתקופות שזה היה מובן מאליו
ועכשיו
כל כך הרבה זמן שאני נינג'ה כל יכולה
שנראה לי מפחיד
להשיל את השיריון העוטף אותי
ולהתגלות
בחולשה
ברכות
בפגיעות

כמה זמן עוד אצליח להחביא את הצורך הזה?
לוותר ולהיפגע שוב?
זה נכון?
אפשרי?
ומה עם כל הענפים שלי הזקוקים לי חזקה?
הם יוכלו לעמוד ברכות ובפגיעות שלי?

3 תגובות
רומא
06/10/2018 23:28
flower
רומא
עם האפרוחית שלי.
כיף.
אבל אני מתחילה להבין שאני רוצה שוב זוגיות. אחרי כל השנים שנהנית מהחופש מאז  גירושי.
רוצה מישהו כמוני. שלא מתבייש בהיחלשות של הגוף. שנהנה מהתחדדות השכל והתובנות. מההבנה שחברות אמיתית חשובה יותר מסקס (לא אומרת שלא חשוב. אבל ממש כבר לא הכי חשוב). החיבוק הרבה הרבה יותר חשוב.
בכלל אני מתגעגעת לסקס נורמלי. בלי כל תרגילי הכושר. סקס בתנוחה מיסיונרית. ששני בני הזוג מביטים אחד לשני בעיניים. כזה שנובע מאהבה ולא מתשוקה נקיה. לגרושים יש רק סקס לגוף ובשמונה מאות תנוחות עם ויאגרה מעייפת וללא אינטימיות. בהמי לגמרי. כל הזמן עושים רושם זה על זה ומעמידים פנים שאנחנו צעירים יפים ובמלוא כוחנו. פתטיים שכמונו .
לכן ויתרתי לפני כשנתיים לגמרי על זוגיות או חיפוש זוגיות.
כעת מרגישה ששוב רוצה.
לא נראה לי שאמצא. גם לא יודעת אם אחפש. אני בתקווה שאלוהים ישלח לי למרות היותי סקפטית בענין.

התחוור לי בטיול הזה שאני חשובה לעצמי. שאני רחוקה מלהיות פחדנית. ואני מאוהבת בילדים שלי טוטאלית.


ולמדתי (שוב) שאני לא יודעת להתלבש כראוי: ביום הכי גשום החלטתי לוותר על הנעליים הסגורות ולנעול נעלי בד. 

ואני לא יודעת מה לא בסדר איתי, אבל רומא וההיסטוריה העקובה מדם שלה לא יפה בעיני. בגלל ההיסטוריה. וגם אין בה שום ירוק לעיניים. העיניים שלי מחפשות צמחיה ופרחים. כמו עירי היפה שמשופעת בריאות ירוקות בכל פינה.
אולי אלה געגועים?


2 תגובות
אז ככה זה התחיל....
30/05/2018 19:55
flower
בית ספר, מורה, מנהלת, תלמידים, מצב רוח
מתקשה להאמין כמה קשה לי לכתוב את זה.
השנה הזו בעבודה היתה אחת השנים הקשות ביותר שידעתי בעבודתי.
תמיד האמנתי שהעבודה שלי היא שליחות.
תמיד אהבתי את הילדים.
ותמיד בכל כוחי אני חושבת איך לקדמם.
ועדיין
אני מתקשה להאמין שכך הם פני הדברים.

אני מרגישה שאני מקבלת עונש על שהייתי טובה ולא בינונית.

לפני כשלוש שנים פנתה אלי המנהלת, שהייתי חביבת ליבה, והראתה לי שמשרד החינוך יצא בקול-קורא למורים להציע פדגוגיה חדשנית שתאפשר לפתח אצל הילידם את מיומנויות המאה ה-21 הידועות לנו היום.
הצעתי.
ההצעה שלי התקבלה.
התחלתי  לעבוד במרץ על כיתה כזאת.
ועם כיתה כזאת.
קיבלתי ילדים מדהימים!!!!, תמיכה מהמנהלת, צוות המורים, העיריה, משרד החינוך והאוניברסיטה. עבדתי ימים ולילות כדי שזה יצליח.
הילדים היו מאושרים.
כולם - ללא יוצא מהכלל - התקדמו בציונים שלהם, ומה שהכי חשוב מחוויית הלמידה.

היות והעולם כולו מחפש דרכים חדשות לחינוך בעקבות המהפכה הטכנולוגית, נערך בישראל כנס חינוך עולמי, שהגיעו אליו אנשי חינוך גדולים ומכובדים מ 30 מדינות בעולם כולל מסין, יפן, ארה"ב, אוסטרליה וכמובן אירופה.

בכנס הזה בחרו להציג רק 30 כיתות מתוך 400 חדשניות שהוצעו למשרד החינוך.
כיתתי היתה ביניהם.
העיריה התלהבה והעמידה לרשות אנשים החינוך בעיר, ועבור התלמידים, אוטובוס לתערוכה שנערכה רחוק ממקום יישובנו.

הגיעו אנשי חינוך מהארץ כולה, מהעולם כולו, מהעיר שלנו, כל התלמידים שלי, ראש העיר - ומי לא בא? המנהלת שלי והמורים בבית ספרי.

פרנסי העיר שאלו היכן הגברת ולא היתה לי תשובה.

זה היה רגע המפנה.

מאותו רגע חיי אינם חיים!!!

הלחץ של הפוליטיקאים מהעיריה ומשרד החינוך על המנהלת שלי שהיא לא בסדר, ירד ממנה ישירות אלי.
כל מי שרצה בעקבות הכנס להגיע לבית הספר - נדחה על ידה.
מאותו רגע, הגברת התעמרה בי בכל דרך העומדת לרשותה.
המשכתי ואמרתי לעצמי שמה שחשוב זה הילדים הם מרוצים. הישגיהם עלו. אני שמחה. הכל בסדר.


אבל,
 זהו
נשברתי. 
וקשה לי להודות בזה.

זה התחיל בקטן בשנה שעברה. קודמתי להדריך את מורות העיר ומורות מערים אחרות בחדשנות פדגוגית.
אבל,
בביתי שלי, בבית הספר שלי - החיים שלי הפכו לגיהנום.

בלי קשר בכלל למה שעשיתי בכיתתי - "זכיתי" לקיתונות של "את לא בסדר":
"את לא יודעת לתת ציונים" (אחרי 25 שנה שאני עושה זאת אני לא יודעת? באמת?)
"את בזיון של מחנכת" (אז למה הילדים אוהבים אותי כל כך?)
"את לא מתאימה ללמד ילדים" (?????!!!!!)
"את לא מתאימה להיות מחנכת" (שוב, עכשיו לא? מה היה קודם? מה קרה שאשתקד יכולתי ועכשיו כבר לא מתאימה?)

תפסיקי ללמד כל ילד לפי יכלתו - למדי את כולם פרונטלי!!!
בואי אלי למשרד!
בואי אלי למשרד!
בואי אלי למשרד!
בואי אלי למשרד!
נו נו נו!!! את לא בסדר!!!

פעם לא שמה לב וצעקה עלי ליד הילדים - והילדים אמרו לה שאין לה סיבה לצעוק עלי כי אני מורה מצויינת (נעלבתי מזה שהם צריכים להגן עלי)

והמשפט הכי שנוא עלי:
"אל תהיי צודקת - תהיי חכמה", שמשמעו הוא, וותרי על העקרונות שלך, תעשי כל חצי שעה משהו אחר לפי השגעונות שלי - ותוכלי לשמור על עבודתך.

אם ילד מכה - תשעי.
אבל אם הילד של ועד ההורים מכה - אל תשעי.

עניתי שזה לא חינוך. שאני לא יכולה לפעול כך. שאי אפשר לעשות איפה ואיפה. והכי אי אפשר למגר אלימות אם רק לחלק מותר להשתמש בה, כי אז אני נותנת יד לבריונות.

אז נשלח מכתב מכפיש לתיק שלי במשרד החינוך.

האלימות גאתה בכיתה כשידי כפותות מלטפל. להתריע.

ואז ההורים שהבינו התלוננו על המנהלת במשרד החינוך.
ובעיריה שגם ככה כבר היתה נגדה.
והיא התחילה לרדות במורים כולם - ובעיקר בי.

הלכה למשרד החינוך ואמרה שאני לא בסדר.
ההורים מצידם הלכו למשרד החינוך ואמרו שהיא לא בסדר.
התכתבויות מפה עד השמים.
ההורים הם נציגי הועד המוסדי ואומרים שזו בעיה בכל בית הספר. שאין להם טענות אלי. 
בתגובה היא מכניסה לכיתתי מורים שיעבדו איתי כי אני לא "משתלטת".

הילדים לא רוצים את השותפים ומפריעים עוד יותר.

בסוף השתוללתי והודעתי שאם לא יוצאים מכיתתי האורחים כולם - אני לא מגיעה יותר.

ערבתי את הסתדרות המורים.

המורים ה"מלווים" יצאו.

הנהגתי בכיתה תכנית של חיזוקים חיוביים ופסיכולוגיה חיובית שלמדתי. הרוחות נרגעו. הילדים לומדים. האלימות ירדה פלאים. לימדתי איך משחקים. הילדים מתקדמים.

הציונים שלהם במיצ"ב - הכי גבוהים שהיו אי פעם בבית הספר הזה אחרי שאני מלמדת אותם 3 שנים.
ההורים הולכים איתי באש ובמיים.


בתחילת השנה הגשתי תכנית לשיפוץ הכיתה במגרת תחרות ארצית. חתם עליה אדריכל. בית הספר יקבל 80,000 ש"ח בגלל בתכנית הזאת לרווחת הילדים.

ובכל זאת אני סובלת.

אני לא יכולה ללכת לשירותים בהפסקה כי אני מוזמנת לשיחת "נו נו נו".
כבר לא זוכרת איך נראה חדר המורים כי בכל הפסקה מספרים לי כמה שאני נוראית.

והכי קשה לי זו הדואליות הזאת:
מצד אחד המחמאות על היותי מורה לתפארת - מצד עמיתי המורים, ההורים והילדים שמקיפים אותי באהבה.
ומצד שני שטיפת המוח הזאת של "את לא בסדר", שאני כבר במקום מסוים האמנתי בה.

התחלתי לחפש לי מקום עבודה בבית ספר אחר.
 אני מכתתת רגליים אחרי 25 שנות עבודה והצלחות על מנת שמנהל כלשהו יחליט לקבל אותי לעבודה.

והשאלה החוזרת אצל כולם היא:
"למה את רוצה לעזוב אחרי שכל כך הצלחת בכל העיר?" - כולם מכירים אותי מהכנס ומההדרכות שעשו שינוי משמעותי בבתי הספר בעיר.
וגם:
"איך היא מוותרת עלייך?"

מה אני אמורה לענות לשאלות האלה בלי לדבר עליה רע? אני לא רוצה לדבר לא יפה, ולא רוצה לזרוק אבן בבאר ממנה שתיתי.

מצד שני, כבר פעמיים התקבלתי לעבודה, ואחרי שיחת "המלצה" איתה - התחרטו.


אני אובדת עצות.


מהבית - הילדים לא מוכנים בכלל שאעבוד שם כי השנה כל מטעני הבכי חזרו איתי הביתה והעיקו מאוד על האוירה בבית.
מצד שני - אני חייבת לפרנס את ארבעתם ולשלם לבדי את ההוצאות של השכירות והמחיה.
אני לא יכולה לוותר על עבודתי.


אני ממש מיואשת ואובדת עצות.

רע לי.
אני יודעת שיבוא משהו יותר טוב מעבר לפינה תכף. אבל עכשיו אני לא רואה את הטוב הזה.
וממש ממש רע לי.















11 תגובות
הלב בוכה
20/01/2018 11:55
flower
מוות
אז מה אומרים לבחור בן 38 שהודיעו לו שיש לו רק עוד שנה לחיות?
מה עושים עם הידיעה הזאת?
עם חוסר האונים הזה מולו?
עם זה שאי אפשר לומר שום מילה מנחמת?
עם זה שהוא יודע שהילדים שלו יגדלו בלעדיו.... שהוא יודע שלא יזכה לראות וללוות אותם בשמחות שלהם ... ובקשיים.... ובזה שהוא לא יוכל להניח יד מנחמת עליהם? 
עם העובדה שהוא יודע שקרוב לודאי שהם לא יזכרו אותו כי הם כל כך קטנים? בדיוק כפי שהוא אינו זוכר את אימו שהלכה לעולמה באותן נסיבות בדיוק...
איך זה יכול להיות לאחר יותר מ 30 שנה עדיין אין תרופה לאותה מחלה בדיוק?
איך זה שאבא שלו צריך לעבור את אותו הדבר שוב לאחר שעבר את זה עם אישתו, התאלמן בגיל 35 וגידל שלושה ילדים לבדו לתפארת, ועכשיו הוא צריך לעבור את זה שוב עם בנו?
מה אומרים לאחיותיו? שגם הן כמוהו איבדו את אימן בגיל צעיר כל כך ועכשיו צריכות לצפות בו הולך וגווע? ולאבד גם אותו?
מה אומרים לאישתו שתתאלמן כל כך צעירונת ותגדל את ילדיה בלעדיו?

איך מתמודדים?


אין נחמה. פשוט אין.

אני לא מוצאת מרגוע לנפשי. בכלל. כבר מיום חמישי בה התקבלה הידיעה על מצבו מהרופאים, אני לא יודעת מה לעשות.
 לא מוצאת מנוחה.
מסרבת לבכות, כאילו שהבכי הוא כניעה והסכמה לחדשות הנוראיות האלה.
מתחילה לחשוב כל מני מחשבות לא רציונליות: צריך לפנות אל אימו בשמיים שתדבר עם אלוהים עבורו. אולי לשלוח גם את ההורים שלי להיות מליצי היושר שלו. וגם את הסבא והסבתא האחרים.
שכחתי שאי אפשר לדבר עם מתים. המוח שלי לא מצליח לעבוד בכלל. כולי מוטרפת.
מסתובבת בבית סתם. עוברת מחדר לחדר ולא יודעת מה לעשות. הילדים שלי פונים אלי וזה מעצבן אותי ששטויות מטרידות אותם והם באים לעצה. פתאום הכל נראה לי כל כך מטופש. אז הילדה כועסת שהתקשרתי לחבר שלה כי דאגתי. שתכעס. והיא עכשיו כועסת עלי שלא אכפת לי שהיא כועסת.
אני לא מסוגלת להתמודד כרגע עם הדברים האלה.

וכל הזמן הזכרונות עולים וצפים:
איך הייתי במיטה בלילה כשהוא נולד ואחי הגיע לבקש שאשמור על בנותיו הגדולות כדי שהוא ילך עם אמם ללדת את הילד הזה.
איך קפצתי ממיטתי בשמחה לעשות זאת.
את המתח שהייתי בו עד שנולד.
את בר המצווה שלו.
את הליווי שלו כשנפרד מחברתו.
את השובבות שלו כשהיה מסתובב אצלנו בבית ואימי, סבתו, היתה כועסת עליו שהוא לא אוכל את כל הביצה.
את הצחוק שלו כילד.
את החיפוש אחרי האפיקומן בפסח.
את הכעס שלו כשלא היה מיץ ללא גזים על השולחן. את הליכתו לאבא שלו שישים סוכר במיץ כדי שהגזים יצאו ויהיה לו מיץ מתוק.
את מות אימו.
את ההבנה של זה כשגדל.
את יום ההולדת בהפתעה שעשו הוא ואחיותיו לאחי כשהיה בן 50.
את הגיוס לצנחנים למרות התנגדותו של אביו.
את הצניחה הראשונה שלו כשהוא צנח ראשון והיינו שם לראות.
את הרוחניקיות שלו ואהבת הטבע.
את הנסיעה לחיות בין האינדיאנים בארצות הברית כל כך הרבה זמן.
את החזרה שלו משם פרוע ומסריח כשהתקלח רק במעיינות שם.
את הפציפיסטיות שלו.
את חתונתו.
לידת ילדיו.
החזרה בתשובה.


בא לי שהוא יחיה. הוא צריך לחיות. לא יכול להיות שהוא ימות לפני, לפני אביו. לפני דודיו.
זה לא סדר העולם.
סדר העולם הוא שקודם מתים הזקנים יותר, הדור הקודם.
הורים אינם צריכים לקבור את ילדיהם.

למי לדאוג?
לאחי?
לאישתו?
לאחיותיו?
לי?
לילדי שפתאום אני פוחדת שגם להם יהיה קשה?


רוצה שנחזור למקום שבו יש בריאות ושמחה לכולם. שנתעסק אך ורק בבעיות קטנות של מי לקח את האוטו ומי לא הוריד את הזבל




5 תגובות
ועוד יום הולדת....
09/01/2018 23:49
flower
הבת שלי הקטנטונת שלי חגגה היום 17 חורפים.
מדהים איך שהזמן עובר לו.
הבוס שלה אירגן לה משהו ממש מדהים. לא ידעתי. בבוקר לקחתי אותה ואת אחותה הגדולה ממנה ואנחנו בוהוריים בבית קפה פנסי.
מזמן רציתי לקחת אותן לשם ושמחתי שתאפשר לי.
בערב הלכנו לעבודה שלה וממש נדהמתי מההשקעה. אני יודעת שהילדה הזאת היא קסם מהלך ובכל זאת האהבה שכולם הקיפו אותה הפתיעה אותי.
ראיתי פתאום מישהי שיודעת להתנהל בעולם. 
ראיתי שהיא אהובה.
זה מילא אותי אושר צרוף.
תודה לאל על ימים כאלה.
ואני חשבתי שהיום אני אשב בבית ואעבוד כל היום.
אז חשבתי.
2 תגובות
« הקודם 1 2 3 הבא »