היא גרה עם שותפה שנתיים. עכשיו מתוקף הנסיבות אי אפשר להמשיך לגור שם. ביקשה שאבוא לחפש איתה דירה. הסתובבנו כל היום. כל חורבה או דירת שותפים מוזנחת עולה כמו כלייה. היא עובדת במשרה מלאה ולומדת לתואר שני שעליו היא משלמת בכוחות עצמה, כך שהאמצעים שלה מוגבלים. חשבנו על יחידות דיור. למרות שנראה לי לא שפוי שהיא תגור לבדה מתוקף היותה לא ממש מתרועעת חברתית ואוהבת להיות בבית (כמו אמא שלה כנראה), כי אז היא תהיה לבדה כל הזמן.
מצאנו בסוף העולם שמאלה, יחידת דיור קטנטנה וחמודה ב- 2000 ש"ח לחודש. הלב שלי נשבר. פשוט לא יכולתי לתת לה ללכת לגור שם. אביה הציע לה לבוא לגור איתו. היא לא רוצה בשום אופן ופנים כי לטענתה הוא אדם קשה והבית שלו תמיד מלוכלך. הצעתי לה לבוא לגור איתנו.
אין מקום באמת בבית. חמישה חדרים שכולם מאוכלסים. באחים ה"קטנים" יותר שלה, טינאייג'רית חיילת וסטודנט.
שאלה איפה היא תהיה, הצעתי לה להצטרף אלי לחדר. לא הסכימה כי זו "הרעת תנאים" היא לא רוצה לחלוק חדר. אז אמרתי לה שאתן לה את החדר שלי, ואני אעבור לסלון.
לא אגיד שעשיתי את זה בלב מלא, אבל אני יודעת שזה יסייע כלכלית לבית. היות והשלישית התגייסה כבר אין עליה מזונות והעול הכלכלי קשה. התחלתי לחפש עבודה נוספת לערב, אך באמת שאין לי כוח אחרי יום עבודה להתחיל יום עבודה נוסף. אבל אין ברירה
כי שכר הדירה לבית שאני גרה בו גם לא נמוך בכלל. עד כה, המזונות שקיבלתי עבור השניה והשלישית כיסו את שכר הדירה. כעת, גם שכר הדירה אינו מכוסה. והמשכורת שלי אינה מספיקה.
חשבתי שאם היא תצטרף אלינו, היא לא תהיה עם זרים, ואם היא תתרום את ה- 2000 ש"ח שהיא התכוונה לתת לשכירות, יעברו אל השכירות שלנו זה WIN-WIN. היא תצליח לחסוך כי לא יהיו לה הוצאות של קניות, חשמל, מים וכו' ואני אצליח לשלם את שכר הדירה, והמשכורת שלי מספיקה למחיה.
לא לקחתי בחשבון את תגובת האחים שלה.
איזה בלגן. הם כועסים עלי!
"מה פתאום שאת בגילך תצאי מהחדר שלך?"
" את לא תשני בסלון בשום אופן!!!"
"זה שהיא לא מוצאת לעצמה מקום זאת הבעיה שלה"
"שתלך לאבא. למה היא צריכה לשגע את כולנו?"
"למה היא כזאת אגואיסטית?"
"אנחנו נעבוד ונביא את הכסף. את צריכה לנוח. בגיל 51 את לא צריכה לישון בשום סלון"
"צריך שתהיה לך פרטיות"
מצד אחד צודקים. ונחמד שאכפת להם ממני. מצד שני כואב לי מאוד. גם כי הם לא מרגישים קרובים לאחותם. גם כי הם לא מפרגנים לה. גם כי הם לא מוכנים לחלוק ולוותר עבורה. וגם כי היא הבת שלי ומפריע לי שהיא לא רצויה בביתה.
זה לא שאני מתכוונת לשאול אותם או לבקש רשות. אבל ממש לא צפיתי את ההתנגדות הזאת.
אני יודעת שהיא אדם לא פשוט. אני יודעת שקשה להסתדר איתה. אבל אני יודעת שהיא גם צמחה והשתנתה בשנתיים שהיא מחוץ לבית.
הם אמרו לי אתמול "את מכניסה לנו הוריקן לתוך הבית השקט הרגוע והטוב שלנו".
הקטנה אמרה שהיא לא תוכל להזמין יותר חברים, כי היא לא תאפשר לי לישון בסלון ולכן היא תצטרף אלי לחדר ותיתן לאחותה הגדולה את חדרה שלה.
בקיצור, פתאום בגללם החלטתי שאולי זה רעיון לא טוב. למרות שהלב שלי אומר לי שזה הדבר הנכון לעשות.
מי אמר שהחיים משעממים? מי?
הייתי רוצה לפגוש את האיש הזה.
ואני חשבתי שהנה הגעתי לגיל 50, אני חופשיה, ומעכשיו אני פנויה רק לעשות חיים.
בטח.
נראה לי שלזה התכוונו הגששים כשאמרו "העולם מצחיק - אז צוחקים"
;){kind=link}