הגרוש לא הכניס את המזונות והשק של השכירות חזר. אני נכנסת לסטרס נפשי ממשי מזה. זה מיד מחזיר אותי לחיים הנוראיים שהיו לי עם מר X בחיי.
מצד שני הוא הודיע לילדים שלו שהחברה הפיליפינית שלו עוברת לגור איתו והם מתכננים ילדים.
הילדים שלי התחרפנו.
אני כאמור סלע איתן. אומרת שהכל בסדר. לא אכפת לי. ולמרבה ההפתעה אפילו בפני עצמי באמת לא אכפת לי. היה לי ברור מראש לפני שהתגרשנו שבסופו של דבר הוא ימצא עצמו עם עובדת זרה. הענין הוא שלא צפיתי את התגובות של הילדים שלי.
החדשות האלה שלו הפכו את הבית שלי לבית משוגעים.
הגדולה והקטנה התחילו בכי וכעס. איך הוא מעז לעשות עוד ילדים כשאנחנו מצטמצמים והוא לא שותף לחיינו אפילו כספית. למה הוא לא יוצר איתנו קשר? למה אנחנו אלה שצריכים לחזר אחריו? איזה אבא הוא אם הוא לא מתעניין בנו? מה הוא הולך לעשות עוד ילד אם הוא לא מסוגל לגדל את אלה שכבר יש לו? הוא יודע שיש לי חבר? הוא יודע שאני יוצאת במסע לפולין? הוא יודע שאני לומד? וכו' וכו'
ואני מוצאת את עצמי מסנגרת עליו, למרות שאני יודעת שהם צודקים, רק כי הוא אבא שלהם.
שני ילדי הסנדוויץ פשוט אמרו שהוא מגעיל אותם כי זה ניצול הדדי - היא אותו בשביל אזרחות ישראלית והוא אותה לסקס ונקיון (הטמבל הזה אמר להם שיש לו פיליפינית בחינם כשאחרים משלמים על זה). שניהם פטרו את אביהם בשאט נפש. אנחנו מוחקים אותו. הוא לא אבא שלנו יותר.
מה זה צריך להיות???????? ומה אני אמורה לעשות עם זה????
כואב לי שכואב להם.
אבל הם לא צודקים לגמרי. לא עניינם מה הוא עושה בחייו. מצד שני, הוא טיפש. למה הוא צריך לשתף אותם בתכניות שלו? שיודיע שהיא עוברת אליו וזהו.
אני עייפה מהדרמות האלה. מחכה שהם יהיו כבר גדולים ועצמאים ולא אצטרך לפרנס את כולם, ובטח לא אצטרך להיות הכתף של כולם.
כשהקטנה תסיים את כיתה יב אני אעבוד לעיר יותר זולה. לא אהיה חייבת להיות פה כדי לתת לה חינוך כל כך טוב. אני חייבת להמשיך לצוף עם הראש מעל המים גם בחוסן הנפשי שלי וגם כלכלית.
המצחיק הוא שהדימוי החיצוני שלי הוא שתמיד טוב לי, אני תמיד מחייכת. הכל נופת צופים.
אני כל כך רגועה כלפי חוץ. כל כך חזקה. אנשים מקנאים בי. אני האוזן הקשבת של כל העולם. אפילו אנשים שאני לא מכירה כשהם לידי מספרים לי את כל קורות חייהם. כאילו שכתוב לי על המצח - כותל נייד. מותר להוציא מהלב.
בגלל זה, לי אין באופן אישי אוזן קשבת. מצאתי את עצמי ממש רוצה לשוחח על זה - ואין לי עם מי.
זאת תחושה נוראית של בדידות.
טוב שאפשר לכתוב.
ובנוסף לכך, אני ממלאה מקום בקייטנה של החינוך המיוחד. הילדים שם אוטיסטים. פשוט קשה. אני לא מצליחה להבין איך הן יכולות לעבוד שם. אני לא מצליחה לנתק את עצמי מהעבודה שם. אני חוזרת הביתה וכל הזמן חושבת עליהם ועל הוריהם. איזו התמודדות קשה זו. ואני כל פעם אומרת לעצמי שההתמודדות הזאת שלי היא לכמה ימים - ומה הם יעשו? אצלם זו התמודדות לכל החיים. זה קושי שהוא בלתי ניתן לתפיסה. ואני חושבת שבאמת צריך לחשוב מה עושים ואיך עוזרים להורים האלה שיש על כתפיהם עול כל כך רציני. לא נראה לי שהסיוע של המדינה כל כך משמעותי.
בקיצור, אני לא מתאימה לחינוך המיוחד. החינוך הרגיל הוא יותר בשבילי. אני בכלל לא מצליחה להבין איך אפשר בכלל ללמד אותם משהו. אני מצדיעה למורים ולסייעות שלהם. מדהימים באמת. אנשים שהם בני אדם עם לב גדול של ממש.
ואני מצדיעה לעצמי על קור הרוח וההכלה של כולם.
אבל בא לי שגם יכילו אותי לפעמים.
;){kind=link}