מה עושים עם הידיעה הזאת?
עם חוסר האונים הזה מולו?
עם זה שאי אפשר לומר שום מילה מנחמת?
עם זה שהוא יודע שהילדים שלו יגדלו בלעדיו.... שהוא יודע שלא יזכה לראות וללוות אותם בשמחות שלהם ... ובקשיים.... ובזה שהוא לא יוכל להניח יד מנחמת עליהם?
עם העובדה שהוא יודע שקרוב לודאי שהם לא יזכרו אותו כי הם כל כך קטנים? בדיוק כפי שהוא אינו זוכר את אימו שהלכה לעולמה באותן נסיבות בדיוק...
איך זה יכול להיות לאחר יותר מ 30 שנה עדיין אין תרופה לאותה מחלה בדיוק?
איך זה שאבא שלו צריך לעבור את אותו הדבר שוב לאחר שעבר את זה עם אישתו, התאלמן בגיל 35 וגידל שלושה ילדים לבדו לתפארת, ועכשיו הוא צריך לעבור את זה שוב עם בנו?
מה אומרים לאחיותיו? שגם הן כמוהו איבדו את אימן בגיל צעיר כל כך ועכשיו צריכות לצפות בו הולך וגווע? ולאבד גם אותו?
מה אומרים לאישתו שתתאלמן כל כך צעירונת ותגדל את ילדיה בלעדיו?
איך מתמודדים?
אין נחמה. פשוט אין.
אני לא מוצאת מרגוע לנפשי. בכלל. כבר מיום חמישי בה התקבלה הידיעה על מצבו מהרופאים, אני לא יודעת מה לעשות.
לא מוצאת מנוחה.
מסרבת לבכות, כאילו שהבכי הוא כניעה והסכמה לחדשות הנוראיות האלה.
מתחילה לחשוב כל מני מחשבות לא רציונליות: צריך לפנות אל אימו בשמיים שתדבר עם אלוהים עבורו. אולי לשלוח גם את ההורים שלי להיות מליצי היושר שלו. וגם את הסבא והסבתא האחרים.
שכחתי שאי אפשר לדבר עם מתים. המוח שלי לא מצליח לעבוד בכלל. כולי מוטרפת.
מסתובבת בבית סתם. עוברת מחדר לחדר ולא יודעת מה לעשות. הילדים שלי פונים אלי וזה מעצבן אותי ששטויות מטרידות אותם והם באים לעצה. פתאום הכל נראה לי כל כך מטופש. אז הילדה כועסת שהתקשרתי לחבר שלה כי דאגתי. שתכעס. והיא עכשיו כועסת עלי שלא אכפת לי שהיא כועסת.
אני לא מסוגלת להתמודד כרגע עם הדברים האלה.
וכל הזמן הזכרונות עולים וצפים:
איך הייתי במיטה בלילה כשהוא נולד ואחי הגיע לבקש שאשמור על בנותיו הגדולות כדי שהוא ילך עם אמם ללדת את הילד הזה.
איך קפצתי ממיטתי בשמחה לעשות זאת.
את המתח שהייתי בו עד שנולד.
את בר המצווה שלו.
את הליווי שלו כשנפרד מחברתו.
את השובבות שלו כשהיה מסתובב אצלנו בבית ואימי, סבתו, היתה כועסת עליו שהוא לא אוכל את כל הביצה.
את הצחוק שלו כילד.
את החיפוש אחרי האפיקומן בפסח.
את הכעס שלו כשלא היה מיץ ללא גזים על השולחן. את הליכתו לאבא שלו שישים סוכר במיץ כדי שהגזים יצאו ויהיה לו מיץ מתוק.
את מות אימו.
את ההבנה של זה כשגדל.
את יום ההולדת בהפתעה שעשו הוא ואחיותיו לאחי כשהיה בן 50.
את הגיוס לצנחנים למרות התנגדותו של אביו.
את הצניחה הראשונה שלו כשהוא צנח ראשון והיינו שם לראות.
את הרוחניקיות שלו ואהבת הטבע.
את הנסיעה לחיות בין האינדיאנים בארצות הברית כל כך הרבה זמן.
את החזרה שלו משם פרוע ומסריח כשהתקלח רק במעיינות שם.
את הפציפיסטיות שלו.
את חתונתו.
לידת ילדיו.
החזרה בתשובה.
בא לי שהוא יחיה. הוא צריך לחיות. לא יכול להיות שהוא ימות לפני, לפני אביו. לפני דודיו.
זה לא סדר העולם.
סדר העולם הוא שקודם מתים הזקנים יותר, הדור הקודם.
הורים אינם צריכים לקבור את ילדיהם.
למי לדאוג?
לאחי?
לאישתו?
לאחיותיו?
לי?
לילדי שפתאום אני פוחדת שגם להם יהיה קשה?
רוצה שנחזור למקום שבו יש בריאות ושמחה לכולם. שנתעסק אך ורק בבעיות קטנות של מי לקח את האוטו ומי לא הוריד את הזבל
;){kind=link}