אתמול היה ערב קבלת תארים במכללה. כל כך התרגשתי. לא האמנתי שבאמת עשיתי את זה. בסוף התואר הראשון לא הלכתי לטקס קבלת התארים כי הגרוש שלי אמר שזה בזבוז של כסף וזמן לנסוע עד חיפה בשביל זה , אז ויתרתי.
כל חיי חלמתי לעשות את התואר השני. כשהתגרשתי, אחרי 30 שנה מהתואר הראשון - עשיתי את השני. הודעתי לילדים שלי מראש שיש הטקס ואני רוצה שיבואו איתי. ביקשתי שלא יקבעו עבודות או כל דבר אחר.
הגדולה, שעליה נאבקתי כל חיי ועכשיו אני מממנת את התואר השני שלה הגיעה אלי כחצי שעה לפני שעת היציאה ושאלה אותי עד כמה חשוב לי שהיא תגיע כי כואב לה הראש. ראיתי שלא בא לה לבוא אבל לא אמרתי מילה. אמרתי לה שתחליט בעצמה אם להגיע. היא כבר מספיק גדולה כדי לדעת עד כמה היא יכולה או לא יכולה להגיע.
הקטנה אמרה לי שהיא מרגישה ממש רע ולא יכולה לבוא.(היא באמת הרגישה רע וראיתי את זה).
הבן נכנס להתקלח כדי שנוכל לצאת בזמן והשלישית היתה עדיין בצבא, למרות שביקשה לצאת מוקדם יותר.
הרגשתי כל כך פגועה.
מחשבות כאלה של "אין מי שישמח בשמחתי" "כל חיי אני עושה עבורם הכל ומוותרת עבורם בלי סוף והם לא מסוגלים לבוא פעם אחת לשמוח בשמחה שהיא שלי אישית. הישג שלי. החלטתי לא ללכת לטקס. לא הצלחתי לשלוט על עצמי והתחלתי לבכות. הגדולה אמרה שהיא תבוא ולא צריך לבכות - אבל כבר הייתי ממש פגועה. הודעתי לחיילת בוואטסאפ שלא הולכים. היא התקשרה ואמרה לי "האחים שלי לוזרים! אני באה ואחי בא. נלך שלושתנו. מי שלא רוצה שלא יבוא. אני ממתינה לערב הזה". הרגשתי כאילו הפיחו בי חיים חדשים. קמתי התלבשתי ונסענו. כן, גם הגדולה באה. אמרה שהיא לקחה כדור נגד כאב ראש והיא מרגישה יותר טוב.
אני שמחה שהלכתי.
כל כך התרגשתי מהטקס. נהניתי מכל רגע בו.
נהניתי להצטלם עם הגלימה והכובע.
נהניתי שקראו את שמי על הבמה כמוסמכת מצטיינת.
נהניתי לפגוש את חברי ללימודים.
ומהאווירה.
ומהכל.
אני יודעת היום שעיקר הכעס שלי היה על הגדולה שציפיתי ממנה באמת להגיע. ממש לא ציפיתי שהיא לא תנסה להגיע. ממש הרגשי סוג של יריקה בפרצוף ממנה. לא יודעת אם זה בצדק. ככה זה - הורים ילחמו עבור ילדיהם. ילדים לא תמיד מעריכים עד שאנחנו כבר לא נמצאים. זו דרכו של עולם. אני יודעת את זה. ובכל זאת היה לי קשה אתמול לקבל את זה.
אבל החלטתי - אני מעכשיו אחשוב פעמיים לפני כל דבר שהם מבקשים. אני לא אבטל יותר תכניות שעשיתי עם חברים. לא מבטלת יציאות מהבית. ולא מבטלת יותר שום דבר כדי שלהם יהיה יותר נוח. כלום. אני חושבת על עצמי.
אני לא מבינה איך זה שאנשים סביבי חושבים תמיד שכל מה שאני עושה מובן מאליו. מגדלת ארבעה ילדים בכוחות עצמי, מפרנסת משפחה, תוך כדי לומדת לתואר שני, ונראה כאילו זה בא לי בקלות. תמיד אומרים לי "הלוואי והייתי עושה הכל כמוך בקלות". אולי זה בגלל שאני לא מתלוננת? אולי זה בגלל האופטימיות? החיוך? איכשהו אין מי שחושב שאני צריכה תמיכה.
ואני כל כך רוצה לפעמים כתף להישען אליה ולהרגיש לכמה דקות שיש מישהו אחר שיארגן ויעשה הכל. שלא תמיד יסמכו עלי.
ולא. אני לא מאלה שעושות הכל ולא מאפשרת לאחרים סביבה לעשות. אני לא שתלטנית ולא מתערבת לאף אחד במעשיו. ובכל זאת - אני מובנת מאליה.
בכל מקרה, כנראה שאני צריכה דחוף איזה טיפול פסיכולוגי.
החלטתי שאני מתחילה לענות על איזה שאלון זוגיות שמצאתי באחד הספרים שקראתי. אולי אני אגיע לאיזשהן מסקנות לגבי עצמי.
יש בערך 90 שאלות. אני אתחיל לענות ואראה לאן זה לוקח אותי. נראה לי מעניין.
ובא לי ממש להתחיל ללמוד לדוקטורט. אבל לא נראה לי שיהיה לי כסף בשביל זה. באסה.
;){kind=link}