כבר לא אמא לקטנטנים.
עוד לא סבתא.
כבר לא בת זוג אישה ורעיה.
כבר לא חברה הכי טובה.
כן תומכת בכל סביבתי למען עולם טוב יותר.
עדיין תמיד מחייכת.
והבדידות בחיי
מקבלת ופושטת צורה
מעולם לא תארתי לעצמי שיש כל כך הרבה סוגים של בדידות
כשהייתי נערה זו היתה בדידות של העולם לא מבין אותי
בנישואי הבדידות היתה בדידות של כולי מוקפת אוהבים אבל לא באמת אכפת למישהו ממני. בעיקר לא לבעלי.
כעת, בגירושי, זו בדידות של עם מי אני אעשה את כל מה שאני רוצה לעשות? מי באמת יצטרף אלי? עכשיו כשהילדים גדולים ולכל אחד מהם יש את חייו ואני מתפקדת בעיקר כנותנת שירותים פסיכולוגיים וכלכליים.
אני יודעת שזה מרגיש יותר אקוטי כי הגרוש שלי עבר לחיות עם העובדת הזרה שמצא אצל שכנתו ואני חשה תחושה מעורבת של רחמים עליה, געגועים לימים טובים יותר כשעוד היינו זוג באמת והעובדה שהוא התגבר על הפרידה שלנו וגם העובדה שהילדים שלי מקבלים אותה - ובצדק. אבל אני עדיין לבדי.
אין לי מושג איזו בדידות היא הכי קשה.
נראה לי שהכי קשה היתה הבדידות בעת נישואי. כשהייתי כל כך עצובה וכלפי חוץ הכל היה כל כך יפה שזוגות קינאו בנו.
אני יודעת שזו שנה חדשה והתחלה חדשה. אני יודעת באמת בכל ליבי שיהיה טוב בשנה הזאת ושאלוהים תמיד איתי. ואני יודעת שאני בסדר גמור והילדים שלי בסדר גמור ברוך השם.
ובכל זאת יש מעלי עננה.
ברחתי היום.
אני בחוף הים. הרוח מלטפת את פני ליטרלית.
נעים לי.
ובכל זאת הלב קצת עצוב.
כולי חשבון נפש. מה עשיתי טוב? מה עשיתי רע? האם אני מלאת אגו? האם אני שתלטנית והמקצוע שלי השתלט עלי? האם אני יכולה לתקן את עצמי? צריכה לתקן את עצמי? מה יהיה? האם אוכל לדאוג לעצמי בזקנתי? האם אהיה עול על ילדי?
חייבת להביט קדימה בחיוך מלא.
אולי אני צריכה שינוי כלשהו בחיי.
אולי השינוי הזה יגיע השנה...
|
|
;){kind=link}