השנה הזו בעבודה היתה אחת השנים הקשות ביותר שידעתי בעבודתי.
תמיד האמנתי שהעבודה שלי היא שליחות.
תמיד אהבתי את הילדים.
ותמיד בכל כוחי אני חושבת איך לקדמם.
ועדיין
אני מתקשה להאמין שכך הם פני הדברים.
אני מרגישה שאני מקבלת עונש על שהייתי טובה ולא בינונית.
לפני כשלוש שנים פנתה אלי המנהלת, שהייתי חביבת ליבה, והראתה לי שמשרד החינוך יצא בקול-קורא למורים להציע פדגוגיה חדשנית שתאפשר לפתח אצל הילידם את מיומנויות המאה ה-21 הידועות לנו היום.
הצעתי.
ההצעה שלי התקבלה.
התחלתי לעבוד במרץ על כיתה כזאת.
ועם כיתה כזאת.
קיבלתי ילדים מדהימים!!!!, תמיכה מהמנהלת, צוות המורים, העיריה, משרד החינוך והאוניברסיטה. עבדתי ימים ולילות כדי שזה יצליח.
הילדים היו מאושרים.
כולם - ללא יוצא מהכלל - התקדמו בציונים שלהם, ומה שהכי חשוב מחוויית הלמידה.
היות והעולם כולו מחפש דרכים חדשות לחינוך בעקבות המהפכה הטכנולוגית, נערך בישראל כנס חינוך עולמי, שהגיעו אליו אנשי חינוך גדולים ומכובדים מ 30 מדינות בעולם כולל מסין, יפן, ארה"ב, אוסטרליה וכמובן אירופה.
בכנס הזה בחרו להציג רק 30 כיתות מתוך 400 חדשניות שהוצעו למשרד החינוך.
כיתתי היתה ביניהם.
העיריה התלהבה והעמידה לרשות אנשים החינוך בעיר, ועבור התלמידים, אוטובוס לתערוכה שנערכה רחוק ממקום יישובנו.
הגיעו אנשי חינוך מהארץ כולה, מהעולם כולו, מהעיר שלנו, כל התלמידים שלי, ראש העיר - ומי לא בא? המנהלת שלי והמורים בבית ספרי.
פרנסי העיר שאלו היכן הגברת ולא היתה לי תשובה.
זה היה רגע המפנה.
מאותו רגע חיי אינם חיים!!!
הלחץ של הפוליטיקאים מהעיריה ומשרד החינוך על המנהלת שלי שהיא לא בסדר, ירד ממנה ישירות אלי.
כל מי שרצה בעקבות הכנס להגיע לבית הספר - נדחה על ידה.
מאותו רגע, הגברת התעמרה בי בכל דרך העומדת לרשותה.
המשכתי ואמרתי לעצמי שמה שחשוב זה הילדים הם מרוצים. הישגיהם עלו. אני שמחה. הכל בסדר.
אבל,
זהו
נשברתי.
וקשה לי להודות בזה.
זה התחיל בקטן בשנה שעברה. קודמתי להדריך את מורות העיר ומורות מערים אחרות בחדשנות פדגוגית.
אבל,
בביתי שלי, בבית הספר שלי - החיים שלי הפכו לגיהנום.
בלי קשר בכלל למה שעשיתי בכיתתי - "זכיתי" לקיתונות של "את לא בסדר":
"את לא יודעת לתת ציונים" (אחרי 25 שנה שאני עושה זאת אני לא יודעת? באמת?)
"את בזיון של מחנכת" (אז למה הילדים אוהבים אותי כל כך?)
"את לא מתאימה ללמד ילדים" (?????!!!!!)
"את לא מתאימה להיות מחנכת" (שוב, עכשיו לא? מה היה קודם? מה קרה שאשתקד יכולתי ועכשיו כבר לא מתאימה?)
תפסיקי ללמד כל ילד לפי יכלתו - למדי את כולם פרונטלי!!!
בואי אלי למשרד!
בואי אלי למשרד!
בואי אלי למשרד!
בואי אלי למשרד!
נו נו נו!!! את לא בסדר!!!
פעם לא שמה לב וצעקה עלי ליד הילדים - והילדים אמרו לה שאין לה סיבה לצעוק עלי כי אני מורה מצויינת (נעלבתי מזה שהם צריכים להגן עלי)
והמשפט הכי שנוא עלי:
"אל תהיי צודקת - תהיי חכמה", שמשמעו הוא, וותרי על העקרונות שלך, תעשי כל חצי שעה משהו אחר לפי השגעונות שלי - ותוכלי לשמור על עבודתך.
אם ילד מכה - תשעי.
אבל אם הילד של ועד ההורים מכה - אל תשעי.
עניתי שזה לא חינוך. שאני לא יכולה לפעול כך. שאי אפשר לעשות איפה ואיפה. והכי אי אפשר למגר אלימות אם רק לחלק מותר להשתמש בה, כי אז אני נותנת יד לבריונות.
אז נשלח מכתב מכפיש לתיק שלי במשרד החינוך.
האלימות גאתה בכיתה כשידי כפותות מלטפל. להתריע.
ואז ההורים שהבינו התלוננו על המנהלת במשרד החינוך.
ובעיריה שגם ככה כבר היתה נגדה.
והיא התחילה לרדות במורים כולם - ובעיקר בי.
הלכה למשרד החינוך ואמרה שאני לא בסדר.
ההורים מצידם הלכו למשרד החינוך ואמרו שהיא לא בסדר.
התכתבויות מפה עד השמים.
ההורים הם נציגי הועד המוסדי ואומרים שזו בעיה בכל בית הספר. שאין להם טענות אלי.
בתגובה היא מכניסה לכיתתי מורים שיעבדו איתי כי אני לא "משתלטת".
הילדים לא רוצים את השותפים ומפריעים עוד יותר.
בסוף השתוללתי והודעתי שאם לא יוצאים מכיתתי האורחים כולם - אני לא מגיעה יותר.
ערבתי את הסתדרות המורים.
המורים ה"מלווים" יצאו.
הנהגתי בכיתה תכנית של חיזוקים חיוביים ופסיכולוגיה חיובית שלמדתי. הרוחות נרגעו. הילדים לומדים. האלימות ירדה פלאים. לימדתי איך משחקים. הילדים מתקדמים.
הציונים שלהם במיצ"ב - הכי גבוהים שהיו אי פעם בבית הספר הזה אחרי שאני מלמדת אותם 3 שנים.
ההורים הולכים איתי באש ובמיים.
בתחילת השנה הגשתי תכנית לשיפוץ הכיתה במגרת תחרות ארצית. חתם עליה אדריכל. בית הספר יקבל 80,000 ש"ח בגלל בתכנית הזאת לרווחת הילדים.
ובכל זאת אני סובלת.
אני לא יכולה ללכת לשירותים בהפסקה כי אני מוזמנת לשיחת "נו נו נו".
כבר לא זוכרת איך נראה חדר המורים כי בכל הפסקה מספרים לי כמה שאני נוראית.
והכי קשה לי זו הדואליות הזאת:
מצד אחד המחמאות על היותי מורה לתפארת - מצד עמיתי המורים, ההורים והילדים שמקיפים אותי באהבה.
ומצד שני שטיפת המוח הזאת של "את לא בסדר", שאני כבר במקום מסוים האמנתי בה.
התחלתי לחפש לי מקום עבודה בבית ספר אחר.
אני מכתתת רגליים אחרי 25 שנות עבודה והצלחות על מנת שמנהל כלשהו יחליט לקבל אותי לעבודה.
והשאלה החוזרת אצל כולם היא:
"למה את רוצה לעזוב אחרי שכל כך הצלחת בכל העיר?" - כולם מכירים אותי מהכנס ומההדרכות שעשו שינוי משמעותי בבתי הספר בעיר.
וגם:
"איך היא מוותרת עלייך?"
מה אני אמורה לענות לשאלות האלה בלי לדבר עליה רע? אני לא רוצה לדבר לא יפה, ולא רוצה לזרוק אבן בבאר ממנה שתיתי.
מצד שני, כבר פעמיים התקבלתי לעבודה, ואחרי שיחת "המלצה" איתה - התחרטו.
אני אובדת עצות.
מהבית - הילדים לא מוכנים בכלל שאעבוד שם כי השנה כל מטעני הבכי חזרו איתי הביתה והעיקו מאוד על האוירה בבית.
מצד שני - אני חייבת לפרנס את ארבעתם ולשלם לבדי את ההוצאות של השכירות והמחיה.
אני לא יכולה לוותר על עבודתי.
אני ממש מיואשת ואובדת עצות.
רע לי.
אני יודעת שיבוא משהו יותר טוב מעבר לפינה תכף. אבל עכשיו אני לא רואה את הטוב הזה.
וממש ממש רע לי.
;){kind=link}